החלטה בתיק ת"א 27113-03-10

לפניי בקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

הרקע העובדתי

1.         ראשיתו של ההליך בתיק זה היה בתביעה מקורית, אשר הגישה חברת בנדיאקו בע"מ (להלן:" הנתבעת 1") כנגד ספוריש קונסטנטין (להלן:" התובע"), למתן סעד הצהרתי, ובתביעה  שכנגד, אשר הגיש התובע נגד הנתבעים 1 עד 4, לתשלום סך של 4,784,159 ש"ח, אשר עיקר עניינה הוא תרמית.

במסגרת החלטתי, מיום 03/05/2011, הוכרעו המחלוקות אשר עלו בתביעה המקורית, כך שהתביעה שכנגד, אשר הגיש התובע עומדת כתביעה ראשית בהליך זה.

לטענת התובע, בכתב התביעה שכנגד, לאחר שהעביר את התמורה עבור היהלומים לחשבון הבנק של הנתבעת  1, לא הגיעו אליו היהלומים, ועד היום לא קיבל התובע דבר וחצי דבר בגין התמורה, אשר העביר לנתבעת  עבור היהלומים. לפיכך, דורש התובע מהנתבעת  1, ומהנתבעים 2 עד 4, אשר לטענתו, היו שותפים לתרמית, להשיב לו את התמורה.

לטענת הנתבעים 1, 2 ו-4, היהלומים הועברו  לתובע, באמצעות שותפו העיסקי של התובע שכנגד, רובין מיקלוש - הוא הנתבע 3.

הנתבעת 4 הגישה בקשה לחייב את התובעו בהפקדת ערובה בסך 100,000 ש"ח, או בסכום ריאלי אחר, להבטחת הוצאותיה. בהמשך, הגישו הנתבעים 1 ו-2 תגובה לבקשה, ובמסגרתה הצטרפו לבקשת הנתבעת 4, וביקשו, אף הם, לחייב את התובע  בהפקדת ערובה בסך 150,000 ש"ח, לצורך הבטחת הוצאותיהם.

טענות הצדדים

2.         הנתבעת 4 טוענת, כי במסגרת ניהול ההליך, עד כה, נגרמו לה  הוצאות בסך של למעלה מ-50,000 ש"ח, כאשר המשך ניהול ההליך, עד למתן פסק דין בתובענה, צפוי לגרום לה הוצאות נוספות, הצפויות להסתכם בסך של כ-100,000 ש"ח. לטענת הנתבעת 4, התובע הינו אזרח רוסי, תושב סנט פטרסבורג שברוסיה, אין לו כל זיקה עסקית, או כל זיקה אחרת למדינת ישראל, ואף אין לו כל נכסים במדינת ישראל. בנוסף טוענת הנתבעת 4, כי סיכויי התביעה הינם נמוכים מאד, וכי קיים חשש משמעותי, שהתביעה תידחה בשל התנהלותו של התובע (אי התייצבות לדיונים ואי המצאת תצהיר גילוי מסמכים).

לטענת הנתבעים 1 ו-2,  די בעובדה שמקום מושבו של התובע הוא ברוסיה, בצירוף העובדה כי אין לתובע נכסים המצויים בבעלותו בישראל, כדי לחייבו בערובה להבטחת הוצאותיהם בסך 150,000 ש"ח.

בתגובה לבקשה, טוען התובע, כי עובדת היותו תושב רוסיה, אינה יכולה להוות טעם לחיוב בערובה, נוכח הוראות התקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1968 (ולהלן:" תקנות אמנת האג"). 

המסגרת הנורמטיבית

3.         תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (ולהלן:" התקנות") קובעת כי:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות".

הלכה היא, כי יש לנהוג במשורה בחיוב בהפקדת ערובה להוצאות, ומקובל כי אמצעי זה לא יופעל כדבר שבשגרה, הן מתוך התחשבות בזכות הגישה לבית המשפט (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נגד נילי מפעילים מתכת בע"מ, פ"ד מד(1)647, 650), והן על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הקניין של התובע.

תקנה 519 לתקנות מאפשרת להגיע לאיזון בין הצורך להבטיח את הוצאותיו של צד ה"נגרר" להליך משפטי, באופן הגורם לו לשאת בהוצאות שונות, ובין הרצון שלא להטיל מגבלות מי שמבקש לפנות לבית המשפט כדי לממש את זכויותיו, מגבלות שיש בהן כדי לסכל את יכולתו להיזקק להליך המשפטי. התקנה נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שסיכוייו של התובע להצליח בתביעה קלושים (ראו ע"א 6477/97 רלה וינשטיין נגד ע"ד ברוך ליברמן ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 20/03/2002).

ככלל, אין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת היותו דל אמצעים, וזאת על מנת שלא לחסום גישתו לערכאות של תובע מעין זה (ראו ע"א 733/95 ארפל נגד קליל תעשיות,  פ"ד נא (3) 577; בה"נ 6857/00 יוליה רוטה נגד מרק נצבטייב, פ"ד נד (4) 707). לפיכך, פרשנות תקנה 519 לתקנות צריכה להיעשות על דרך הצמצום ובמקרים חריגים בלבד  (רע"א  2808/00 שופרסל בע"מ נגד אורי יניב, פ"ד נד(2) 845).

במסגרת בחינת בקשה להטלת ערובה בוחן בית המשפט את כלל השיקולים הצריכים לעניין, ובכלל זאת את סיכוייו ומורכבותו של ההליך, מקום מגוריו של התובע ומצבו הכלכלי. (ראו: רע"א 1007/08   עזבון המנוח עלי ג'אליה נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (לא פורסם, ניתן ביום 31.1.2010)).